זרם העירור של שנאי זרם הוא הזרם הנדרש כדי לבסס ולשמור על השטף המגנטי בליבת ה-CT. זהו מרכיב קטן אך חשוב ביותר בפעולת ה-CT, שכן הוא משפיע ישירות על הדיוק של הטרנספורמציה הנוכחית. על פי הוועדה הבינלאומית לאלקטרוטכניקה (IEC), הזרם המרגש מוגדר כ"ערך ה-rms של הזרם הנלקח על ידי הפיתול המשני של שנאי זרם, כאשר מתח סינוסואידאלי בתדירות מדורג מופעל על המסופים המשניים, כאשר הפיתולים הראשיים וכל פיתולים אחרים פתוחים- במעגל".
במעגל המקביל ל-CT, זרם העירור זורם דרך הענף הממגנט, המייצג את התכונות המגנטיות של הליבה. ההנחה היא שהזרם הראשוני עובר טרנספורמציה מושלמת לצד המשני, אך חלק מהזרם הזה מופנה דרך ענף העירור. השאר הוא הזרם המשני האמיתי שזורם דרך הנטל החיצוני. זרם העירור הוא פונקציה של מתח העירור המשני (Es) ועכבת העירור המשנית (Ze), והוא מייצג את סיבובי האמפר- הנדרשים כדי למגנט את הליבה.
ניתן לפרק את זרם העירור לשני מרכיבים: הזרם הממגנט ומרכיב ההפסד. הזרם הממגנט (Im) הוא הרכיב שמייצר את השטף המגנטי בליבה. רכיב ההפסד (Ia) מייצג את הפסדי ההספק הפעילים בליבה עקב זרמי מערבולת והיסטרזיס. זרם העירור הכולל הוא סכום הפאסור של שני המרכיבים הללו: כלומר=Im + Ia. זרם הממגנט בדרך כלל גדול בהרבה ממרכיב ההפסד, במיוחד בחומרי ליבה- באיכות גבוהה עם הפסדים נמוכים.
גודל זרם העירור תלוי במספר גורמים. תכונות הליבה של החומר-כולל חדירות, צפיפות שטף הרוויה והפסדים-ממלאים תפקיד עיקרי. חומרים בעלי חדירות גבוהה יותר דורשים פחות זרם ממגנט כדי לייצר שטף נתון. מימדי הליבה ומספר הסיבובים המשניים משפיעים גם הם על זרם העירור: ליבה גדולה יותר ויותר סיבובים מביאים בדרך כלל לזרם עירור נמוך יותר עבור מתח נתון. מתח העירור, הנקבע על ידי הנטל והזרם המשני, הוא גורם קריטי נוסף.
זרם העירור הוא מקור השגיאה העיקרי בשנאי זרם. מכיוון שזרם העירור מופחת מהזרם שאחרת היה זמין עבור המעגל המשני, הוא תורם ישירות לשגיאת היחס של ה-CT. ניתן להבין את הקשר בין זרם עירור לשגיאת יחס בהתחשב בכך שסיבובי האמפר-הראשוניים חייבים להיות שווה לסכום של סיבובי האמפר-המשניים וסיבובי האמפר-המשניים. כאשר זרם העירור גדל-עקב עומס גבוה יותר, מתח משני גבוה יותר או רווית הליבה-הזרם המשני יורד, ושגיאת היחס גדלה.
מאפיין העירור של CT מוצג בדרך כלל כעקומה המקשרת את המתח המשני המופעל לזרם העירור. לעקומה זו שני אזורים נפרדים: אזור ליניארי במתחים נמוכים שבו הליבה אינה רוויה, ואזור רווי במתחים גבוהים שבו זרם העירור גדל במהירות עם עליות קטנות במתח. המעבר בין אזורים אלו נקרא נקודת הברך. מתחת לנקודת הברך, זרם העירור קטן ודיוק ה-CT טוב. מעל נקודת הברך, זרם העירור עולה באופן דרמטי ודיוק ה-CT מתדרדר במהירות.
זרם העירור קובע את הדיוק המרבי שניתן להשיג עם CT נתון. מכיוון שזרם העירור הוא תכונה אינהרנטית של הליבה המגנטית, הוא קובע מגבלה בסיסית על ביצועי ה-CT. אפילו בתנאים אידיאליים, זרם העירור מציג שגיאת יחס קטנה אך לא-אפס ושגיאת פאזה. מטרתו של מעצב ה-CT היא למזער את זרם העירור באמצעות בחירה קפדנית של חומר הליבה, ממדי הליבה ותצורת הפיתול.
ביישומים מעשיים, זרם העירור נמדד במהלך בדיקת CT כדי לאמת את ביצועי ה-CT. בדיקת העירור כוללת הפעלת מתח משתנה על הפיתול המשנית כשהראשי פתוח-במעגל ומדידת זרם העירור המתקבל. עקומת העירור המתקבלת מבדיקה זו משמשת לקביעת מתח נקודת הברך ולהערכת התאמתו של ה-CT ליישומי הגנה. CT עם זרם עירור נמוך יותר עבור מתח נתון נחשב בדרך כלל לאיכותי יותר.
לזרם העירור יש גם השלכות בטיחותיות חשובות. אם המעגל המשני של CT נפתח בטעות- במעגל בזמן שזרם ראשוני זורם, זרם העירור יפיק מתח גבוה מאוד על פני המסופים המשניים. הדבר עלול לסכן את הצוות ולפגוע בציוד. אסור להשאיר את המעגל המשני של שנאי זרם פתוח-במעגל בזמן שהזרם הראשוני ממשיך לזרום, שכן ה-CT מתנהג כמשנק רווי מאוד, ומייצר מתח שיא וגבוה יחסית במוצא המשני.
לסיכום, זרם העירור הוא מאפיין בסיסי של שנאי זרם הקובע ישירות את הדיוק והביצועים שלהם. הוא מייצג את הזרם הנדרש כדי למגנט את הליבה והוא המקור העיקרי לשגיאות יחס ופאזה. הבנת זרם העירור-והקשר שלו לחומר הליבה, לנטל ולמתח ההפעלה-חיוני לבחירת CT, בדיקה ויישום במערכות חשמל.